תגובה לחוברת של רב אלי סדן

בחוברת "נאמנותנו לתורה ולצבא" מציג הרב אלי סדן שתי טענות.

טענה 1: דמוקרטיה היא השיטה שבזכותה קמה המדינה ובזכותה היא קיימת
המשוואה המובאת כאן היא: כיוון שיש מצווה להקים מדינה וכיוון שהמדינה הוקמה בשיטת משטר מסוימת, נובע מכאן שמדובר בשיטת משטר טובה ולכן מצווה לקיים את המשטר הנוכחי.

הבעיה עם המשוואה הזו היא שהמשטר כפי שהיה השתנה מתש"ח ועד היום. נחקקו חוקים חדשים, במיוחד חוקי יסוד, ונפסקו פסיקות בג"ץ ששינו את שיטת המשטר בצורה יסודית.

טענה 2: דמוקרטיה היא השיטה בה קבוצות שונות "מסתדרות"
דמוקרטיה אינה שיטת הממשל היחידה בה קבוצות שונות יכולות להסתדר. ישנם שיטות משטר פרלמנטריות רבות וכולן מהוות מנגנון המאפשר לדעות קוטביות להסתדר זו עם זו. בכל משטר פרלמנטרי בין אם הוא דמוקרטי ואם לאו, ישנו ייצוג בבית המחוקקים למגזרי האוכלוסייה השונים. כך הוא בבריטניה וארה"ב וכך הוא באיראן ובירדן. קיומו של ייצוג זה מרגיע מראש את ההתמרמרות של קבוצות המיעוט ביודעם שיש להם נציגים שיפעלו בשמם, והוא שמאפשר לקבוצות השונות להסתדר גם "ברחוב".

אם כן.. מהי דמוקרטיה?
בדמוקרטיה מרכיב הבחירות הוא משני ואפילו שולי יחסית. מרכיבים אחרים כגון זכויות התושב וחובותיו של השלטון אליו, הם שמעלים את החברה במדרג הדמוקרטיה. בחברה הדמוקרטית מרכיבים אלו מובנים בתרבות, בשיח הציבורי, ובציפיותיו הבסיסיות של כל תושב. כדי לעגן זכויות אלו בחוק הם נוסחו ומוסדו, לרוב בחוקה. בתרבות דמוקרטית בריאה הפרת זכויות אלו תגרום להתקוממות אינסטינקטיבית אם בצורת מרי, הפגנות, תביעות או הצגת "שאלות קשות" ע"י התקשורת בשם הציבור. למותר לציין שגם הבחירות מהוות כלי איום בידי הציבור והפרת זכויותיהם תהיה בהחלט עילה להשתמש בהן.

בייסוד הדברים, בדמוקרטיה לא רק שהציבור שולט ומבהיר לשלטון שהם בידיו, אלא ואף יותר חשוב, זכויות התושב הם קולר המגביל את השליט ואין להפר אותם אף בחקיקה, בהצבעת רוב בפרלמנט.

לאזרח יש חובה לעמו ולארצו, אם היא אכן דמוקרטיה, להצעיד אותם בכיוון הנכון ולעזור להם שלא לשגות. כך שבהחלט אפשר להיות שותף במדינה ולא לקבל את הכרעותיה - לא של נבחרי העם ולא של ביהמ"ש. צריך האדם להקפיד להשתמש בכוחו כאזרח רק כשהמשטר מפר זכויות יסוד מוסריות ולא כשנראה שהמשטר אינו פועל ע"פ דעתו הפוליטית.

ייחודה של ארה"ב בכך שפיתחה דמוקרטיה חזקה במשך השנים. מרכיבי ה"מוסר" השלטוניים נוסחו כבר מזמן וממשיכים להתפתח בחברה שיש לה מצפן דמוקרטי בריא. היו מקרים רבים שהממשל וביהמ"ש הנהיגו נורמות שלא היו מקובלות על המוסר הציבורי, למשל מניעת זכות בחירה מנשים ומאינדיאנים, ובדרכים שונות ואפילו קיצוניות – סרבנות, הפרת חוק, מרי אזרחי – אילץ הציבור את הממשל לקבל את דעתו. בהשוואה לרוב שיטות הבחירה לפרלמנטים בעולם אפשר אפילו לטעון ששיטת הבחירה האמריקנית היא לא הכי דמוקרטית. אבל עם כל זה חוסנה של התרבות והמערכת השלטונית האמריקנית היא רגישותה לזכויות תושביה והביקורתיות הפעילה אינה מפחיתה מהפטריוטיות של האמריקנים לארצם.

זכויות האדם הם מוחלטות, חלים על יהודי ונוכרי, ישראלי ופלסטיני. המדינה נועדה לאדם ולא ההפך. מכאן נובע ששאיפתו של ממשל דמוקרטי להתאמץ להראות את יחסו החיובי למיעוטים בגבולותיו. אין כאן איום של "קבוצה אחת נגד כל השאר". התפישה בתרבות הדמוקרטית היא שהיום אתה מרגיש מופלה לרעה – מחר זה עלול לקרות לי. לכן, לטובתו של כלל הציבור צריכים כולם, ולא רק חברי אותו קבוצה, להתעלות על ראייתם הפוליטית הצרה ולהתקומם על עוול מוסרי.

אין להשוות בין השתתפות במבצע הוצאת אנשים מבתיהם שהיא "פגיעה ברורה בזכויות יסוד" לשירות צבאי ביש"ע. בשירות ביש"ע חייל מקיים את חובתו הבסיסית של מדינה לתושביה והוא לספק ביטחון לתושבי המדינה. זה כלל לא שייך לעניין אם הוא סבור שמדינת ישראל צריכה לשלוט על יש"ע או לא. מאחר ובפועל מדינת ישראל שולטת שם, ומאחר ומשטרת הרש"פ טרם הוכיחה את עצמה כמונעת אלימות, הרי שהאחריות לביטחון מוטלת על צה"ל. לעומת זאת, לא רק שהשימוש בצה"ל לגירוש יהודי חוף הנגב מבתיהם מנוגד למנדט שיש לצה"ל מהציבור, הרי גם מדובר בהפרת זכות אדם בסיסית.

הסרבנות היא חוסנה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה זקוקה לפיקוח ובדיקה מתמדת של אזרחיה כאוויר לנשימה. אין קל מזה מלהניח לממשלה לפלוש ולהתדרדר לעריצות. רק עירנות האזרחים ונכונותם לעמוד איתן נגד ממשלתם עד כדי מסירות נפש היא רום חייה של הדמוקרטיה. סרבנות למען מרכיבי הדמוקרטיה אינה יכולה להיות מחריבה כי אם בוניה.