החשודים המיידיים

מאסתי בגישה הגזענית כ"כ כלפי ערבים.

הבעיה ברצח (נכון, המתועב...) בשפרעם לא היה הרוצח. אני כבר לא מודאג ממנו - הוא כבר מת ועכשיו רק משחקים משחק ילדותי (תפו"א חם/פינג-פונג) בגופתו. "אצלנו הוא לא יקבר". אילו זה היה מחבל ערבי לא היינו רואים מחזה כזה. אולי מריבה: כאן יניח צדיק זה את ראשו...

הבעיה גם אינה ב"קבוצות הקיצוניות" אליהם נמשך בתקופה האחרונה. כשאראה איש ימין-קיצוני מבוגר, בעל משפחה, רוצח ויוצא חי – אדון בזה. בינתיים המקרים המובהקים הם או צעירים כנראה מעורערים (חזרה בתשובה בגיל צעיר אינו מעיד על יציבות), או דווקא אנשים שלא השתייכו ל"כך" ודומיו, אלא לזרמים המרכזיים בציבור הדתי ביו"ש ובגולן (המחתרת היהודית בשנות ה-80'). כל דוגמא אחרת הוא עדיין היוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל.

הבעיה היא בלינץ' שנעשה בעדן זאדה. נכון, הוא רצח. אבל התקשורת מזמן פסקה בדינו של יורם שקולניק שזה אינו מקובל להרוג רוצח כפות. ראה גם קו 300 ומקרים דומים בהם התקשורת כבר פסקה שלדעתה הריגה במקרה כזה אינה מעשה מוסרי. אנחנו דורשים מעצמנו רמת מוסריות גבוהה ואינני מצטער על כך, אך עלינו לדרוש את אותה רמה מכל האנשים בחברה הישראלית. אסור ל"עשות הנחות" במחיר של חיי-אדם. האם הערבים אינם חלק מהחברה בישראל, או שמא, בתת-הכרה הציבורית, הם אינם בדיוק בני-אדם?

הבעיה היא לא רק במבצעי הלינץ'. יש להעמידם למשפט שייענשו כדין, אך זהו רק קצה הקרחון. אתרגם שייקל להבנה: לינץ' אינו אלא ציבור גדול, משולהב, השואף לרצוח. כמהה "לראות דם". בשפרעם אלפי אנשים עזבו את עיסוקיהם כדי להשתתף ברצח. יש בעיר תחנת משטרה גדולה, אך כוחות גדולים של משטרה לא הגיעו. לעומת זאת, הגיעו מאות אזרחים שהתחנכו וגדלו במדינת ישראל מזה כשישים שנה. שאלו אותי מה אני הייתי עושה במקרה כזה. אלו הייתי שומע ש"מג'נון" יורה באוטובוס הייתי נועל את הבית ומתקשר למשטרה. מי שצריך לצאת לשטח הם רק אנשי רפואה או ביטחון. אזרחים שסבורים שיכולים למנוע שפיכות דמים צריכים לעשות כך, אך ברגע שנודע שריסנו את היורה, אין זה ראוי שאנשים אחרים יגיעו.

בחור צעיר ומבולבל, שהתחנך במסלול הממלכתי-חילוני, נולד וגדל בגוש-דן - רצח. אבל, אני כבר לא מודאג מהפגם המוסרי שלו. (למרות שאולי צריך לבדוק את החינוך בראשל"צ שמוציאה אנשים כמוהו ועמי פופר).

אני מודאג מאזרחי שפרעם, שבלי היסוס יוצאים למסע רצח ונקם. אני עוד יותר מודאג מהציבור הישראלי שעובר על זה לסדר-היום, שלא רואה בזה תופעה מדאיגה. הציבור הישראלי התנסה בפיגועים רבים. במקרה שהיה ניתן לתפוס את הרוצח חי – עשו זאת. בתי הכלא התמלאו ב"אסירים ביטחוניים" כמו אלו. גם שחרור רוצחים מסיבות פוליטיות מעיד על פגם מוסרי בחברה.

איפה היו תושבי ראשל"צ שויתרו לעמי פופר על הלינץ' המגיע לו? ואיך עצרו מלווי התלמידות מבית-שמש את זעמם מכלותו על אותו חייל ירדני ב"אי–השלום" בנהריים? אי אפשר "לעשות שלום" עם חיות טרף. עם בני-אדם אפשר לנסות. אסור להאשים את הערבים בהתנהגות פראית אם איננו מצפים לראות אצלם מוסר אנושי. פינוי יהודי חוף הנגב מתורץ בהנחת-יסוד ש"לא ייתכן שיישארו שם". "מיד יטבחו בהם כשצה"ל יעזוב". ההנחה היא שאחרי כמעט ארבעים שנות כיבוש אי-אפשר לצפות שלא ירצחו אותנו. אחרי כמעט 50 שנות כיבוש לא שמעתי על ליטאים שרוצחים רוסים...

האם כך אנו רואים את עצמנו בשפרעם? ככובשים זרים?

אסור לתרץ רצח. אסור להשלים עם אלימות.

בימים האחרונים שיחקו את המשחק הפוליטי-תקשורתי בצורה מעולה. הכפישו את "כך", את המתנחלים, את כפר-תפוח. מזכירים מכתב שזאדה כתב נגד "תכנית ההתנתקות". כולם מתנערים מקבורתו. אבל איפה החינוך שקיבל מהבית, וממערכת החינוך בראשל"צ? מה חלקו של צה"ל באסון?

אכן, נראה לי שצה"ל הוא האשם העיקרי. מפחיד לחשוב עוד כמה כמוהו מסתובבים עם נשק צה"לי וגורמי הביטחון השלומיאלים טרם העריכו את סכנתם לשלום הציבור.

הציבור מצא את ה"חשודים הקבועים", אבל איבד צלם אנוש.