העתיד בישע

מאמר זה נכתב לפני מספר חודשים

תהליך הגיור היהודי אינו עובר דרך הבקו"ם. יהודי אינו מוגדר ככזה ע"י האזרחות או תעודת הזהות. יש לנו יותר חיבור לאחינו החרדים מאשר לגדול הקצינים הדרוזים או לרוסי ביחידה הכי מובחרת (להבדיל מיהודי- ע"פ ההלכה- שנולד ברוסיה). מדינת ישראל והציונות לא באו במקום מצוות ישוב הארץ אלא להוסיף עליה נדבך נוסף. מסורת ישראל קובעת את גבולות ארצנו- לא הקו הירוק, לא גדר ההפרדה ואפילו לא שטח A. נחלת ה' היא קודם כל לא שפלת גת כי אם ההר המרכזי- ירושלים ושילה, שכם ותבץ, רמה ובית-לחם, חברון וגופנא. אין יותר מצוות ישוב בארץ במצפה-רמון ואילת מאשר בחורן ובגלעד. אם כבר אז להפך. על ישראל ליישב קודם פלטרין של מלך.

אילו מדינת ישראל היתה באמת רוצה שלום עם ערביי חבל עזה היה עליה לדרוש את קיום הישוב היהודי שם - ובזה תיבחן התנהלותם הדמוקרטית. בידוע, כפי שכתב בספרו האחרון נתן שרנסקי, רק מישטר דמוקרטי יכול ומעוניין לקיים מצב של שלום. משטר רודני תמיד תסמן עמים אחרים כאויבים ויחרחר כלפיהם עילות מלחמה. בין תכונותיה הבסיסיות של משטר דמוקרטי היא יחסו לזכיות המיעוט החי תחתיו.

אילו השמאל היה באמת בעלי ערכים מוחלטים ולא רק גזענות מתנשאת לא היו מוחלים לערבים על דברים שהם אינם סובלים בתוך החברה היהודית. לא היו נותנים למי שכתב דוקטורט על הכחשת שואה להתמודד לראשות ממשלתם. לא היו סובלים, משני צידי הקו הירוק, רצח על רקע 'כבוד המשפחה'. לא היו סובלים הסתה לאלימות ואפליה בחברה ובחינוך ילדיהם בפרט.

כשם שאין החתול שומר על החלב אין נותנים נשק בידי רצחנים. שכן אם הם אינם רצחנים - מהי הנחת היסוד הבלתי נסבלת שיהודים אינם יכולים לגור תחת שלטון פלשתיני - שכן ודאי יירצחו. אדרבא, המדינה צריכה לדרוש מהרש"פ שיהודי יש"ע ישארו במקומותיהם- וכך לחשוף אותם במערומיהם. הם פשוט רוצים מדינה פלשטינית נקייה מיהודים איך השמאל סובל אפליה כזו? כי היא אצל הערבים? לא נסבול שמדינת ישראל תעזור להקים מדינה אנטישמית במהותה, שאינה מוכנה לסבול מגורי יהודי בתחומה. מדינה אנטישמית בא" ניזונה מחוקי הספר הלבן – איסור ליהודים לקנות קרקע ולהתיישב.

חז"ל תמיד ראו את התיישבות היחיד לא רק כמקבילה לשלטון מלך ישראל אלא אף כנצחי ממנו. קדושת כיבוש יחיד של מלך ישראל היא יכולה להיות אפילו פחותה מקדושה הנובעת מחזקה שהחזיקו קהילות ישראל שלא תחת שלטון מלך יהודי. נפסק להלכה, וכך רואים במציאות, שכיבוש מבטל כיבוש ואין כיבוש מבטל חזקה. אשור ביטל מלכות ישראל, בבל ביטל מלכות יהודה ורומי ביטל מלכות חשמונאי ובר כוכבא. אך, התיישבות היחיד בא"י הרי היא פועלת פעולות לאומיות כבירות אנו לא נרצה שאנשי בית-שאן יעברו אצלנו לפני התיבה, אך ודאי שנפתור אותם מתרו"מ כדי לעודדם להישאר במקומם. אומנם איני דר אילא במקום תורה (פרקי אבות), אבל היוצא לחו"ל כמי שעובד ע"ז - אז אמצא מקום תורה בא"י. ואפילו אם אין, עדיף לגור בא"י בעיר של גויים עקומים מאשר בק"ק בחו"ל. וכאלה עוד הרבו חז"לינו ללמדנו בעניין זה

אין לעשות משאל-עם על קיום מצווה! כך גם לא נקיים משאל על ברית, שבת או כשרות. המדינה יכולה לבחור להוציא את צבאה, אך אין בהחלטה כזאת כדי לבטל את חובת ההתישבות מחלק של ארצנו. המשאל יכול לדון בפריסת צה"ל או באזורי שליטת המדינה, לא בזכיות יהודים לשבת בארצנו או בעקירת ישובים קיימים.

ישנם אופנים שונים ליישוב ארצנו והיו שהבדילו בין ' ישוב הארץ ' לבין 'ישיבת א"י ' . אך עדין יש מעלות לשלטון הלאומי של יהודים, למי שנוטע כרם ולמי שחורש תלמים. יש מעלה גם למי שפותח סנדלריה או חנות בקניון. כל אלו מיישבי ארצנו. ומחנות לשדה, ומישיבה לבית נבנית ארצנו ומוחזקת בידינו. כמעשינו בימי כפר-עציון ומתולה, חניתה וכפר דרום - כל דורותינו גבולות שהחזיקו בהם עולי רומי – בתינו היום קובעים את גבולות הארץ מחר. וכך גם מכאן ואליך- מה שעוד לא חלק מהמדינה היום בעזרת התיישבות היחידים עוד יהיה.
יש בניין שהוא סתירה, הרס. ריכוז רוב עמנו שבא"י לאורך החוף מסכנת אותם בפגעי טבע ואויב. אזור גוש-דן, מהצפופים העולם, הורס את הארץ בבניה מוגזמת ומנתק את תושביו ממורשת ארצנו. פזור אוכלוסין חיוני ומגביר חיבה לארץ. יהודי שחי את אתרי התנ"ך וחז"ל מתחבר למורשתו. מי שרגיל לומר שהוא תושב שילה או ציפורי,מי שכתוב לו בת"ז שכתובתו בירושלים או טבריה, יתחבר יותר בקלות למורשתנו מאילו שבתל-מצפה וברמת-נווה.

העם כבר קרוע. רוב עם ישראל מתבולל- חלקו גופנית ורובו רוחנית. להתבוללות הרוחנית של אחינו בא"י אנו מכנים 'חילונים'. חלקם הם כמו רפורמים וכך שרואים עצמם נושאים תורה-רעיונית חלופית, אם זה תורה שבועטת במקור ואם זו תרבות אנשים שאוחזים בתורתנו ומגלים בה עניין ופנים חדשות. חלקם יודעים שהדת שאותה אינם מקיימים היא זו שאנו חיים, ואליו יבואו כשיתעניינו, ויבואו לביהכנ"ס שלנו כשיארע אצלם בר מצווה אלא אם כן זה לבת, שאז ילכו לביהכנ"ס של אחר. וישנם שלוקחים מרבותינו גם לברית ולחופה ולמעשים טובים אחרים. ויש שיעלבו, ישתבח שמו, כשיאמרו עליהם שאינם דתיים. הוא שם כיפה בשבת ובאמת יודע להניח תפילין בלי להתבלבל, זוכר את שירת הבקשות ולא פיספס הזדמנות לקפוץ למירון ואף באומן כבר היה.

דעות האדם רבות ושונות כמראה פניהם ובאמת עוול הוא שיינשא שמות-בעלים אלו בפינו. התשקורת שט בארץ ושם תווים על מצחנו-ראשינו. זה קוקו-חילוני, זה כיפה-שחורה - חרדי, ואלו – סרוגים. חבל שאימצנו בפינו חלוקה מלאכותית זו שהיא יסוד הקרע בין אחינו. כשאנו מפנימים ללבנו שיש 'אנחנו' ו-'הם' בתוך עמנו – הקרע קיים. הקרע רק מתעמק יותר ככל שהתשקורת מנחילה בלבבות שאנחנו לא רק סרוגים אלא מתנחלים ימניים קיצוניים . שיהיה ברור – כל שם-תואר שכזה נועד לחלחל לתודעת העם כדי לגרום לניקור, ריחוק – קרע. אתה, החייל שקראת בשבת מעריב-ידיעות-הארץ, תגרש את אחיך בלב שלם , שכן אתה רחוק מהם בלא פחות מ4- שמות-תואר! גם אם אתה חייל חובש כיפה- אבל אתה לא מתנחל. וגם אם כן- אתה בטח לא ימין-קיצוני, פאשיסט ואנטי-דמוקרטי.

אתה הנך מאחל להרוס במחי-ידך את הציונות ואת הדמוקרטיה. אז עתה , חייל, גרש מתנחל זה! זהו סרטן ממאיר בגוף האומה, כובש ברגל גסה את תנובת הארץ (מהאומה הפלשתינאית) ודע שאתה מחזיק בתותח-קדוש להגנת מולדת.

היינו רוצים לחשוב שדמגוגיה כזו פשה עם חלוף הבולשיביקים (=הרוב) והלשון-ההפוכה שאורוול הזהיר מפניה. אך גם היום, בעידן של דמוקרטיזציה, חשיפת מידע באינטרנט וכדו', מחשבות האדם מעוותות ויאוש אוחז גם אנשי אמונה. על כן צריך לחזור על הראשונות ולשננן נשכחות.

הקרע הוא קודם כל בלבנו שלנו. דובר על "האם אחי, כיוון שאינו מסכים איתי, מהיום איני רואה אותו כאחי? אך אין קשר בין השניים. יהודי תמיד נשאר - 'אחי'. אך בדיוק בשל כך יש קרע. יש כאב. אילו היה 'גוי', זר, נכרי, לא היה אכפת ליאם אח שלי 'חילוני'- כואב לי. חלק מנערינו אינם רואים עצמם כ- 'דתיים ' - על זה כואב לנו. כואב כי אח, אחות – משפחה. כל הסבר נוסף – רק גורע . ושוב אני תולה, לפחות חלק מן האשמה, בתוויות ובחברה. ציבור גדול שרואה כנורמה חיים שלא על פי תורה, נותן לגיטימציה לאלה מבנינו שפורשים מחיי יהודי. בעזרת השם הם יוצאים מכלל חריגים לנורמלים.

החלוצים ידעו שיתקבלו לקבוצה עם השם 'חילוני', ולבאים אחריהם נוצר מרחב גדול תחת התווית החדשה 'דתל"שים'. עזיבת מעשה עמנו נעשה עוד יותר מפתה, כיוון שכאן, בארץ-ישראל , סתם 'ישראל' הוא-'חילוני'. שלטון הארץ, המשפט השולט עליה והתקשורת השולט בציבור- כולם בידי אותה הנהגה רוחנית חילונית שהפכה תרבות-בידור מערבי לאידאולוגיה ישראלית, והפכה נהנתנות לערך. 'ערך' – להבדיל מ- 'צורך' ו- 'הנאה', זו אתגר עם מניעים רוחניים.

זה לא אתגר להיות נחמד לאויב ממניעים "הומונטריים” - זו אצטלא מוסרית לקוצר-ראות וחוסר אחריות. לשחרר אסירים – אויבים ולומר ש -"הכיבוש משחית" זה לא ערך – זו תבוסתנות להנאה רגעית. לעקור אחים כדי למסור לאויב שטחי מולדת מפני שאיננו רוצים לשלוט על עם זר (כמו העמים שבתוך הקו-הירוק, שאם זה לא מוסרי לשלוט על עם-זר, אז יש לתת לבדואים, דרוזים, לערביי-ישראל עצמאות. זה לא מוסרי לחכות לאינתיפאדה מצידם).

זה לא אתגר- זו עיוות מחשבתי, וכניעה. לא צריך לחשוב כיצד יאהבו אותנו – אלא לעשות מה שאנו מאמינים בה בצורה אמתית. אמת עקרונית, עמידה בקשיים, באתגרים – מעריכים. עד שאנו מדברים גבוהה על התחברות לעם – איזו אחוז מהישובים ביש"ע הם חילוניים? כמה ישובים קהילתיים מעורבים קיימים? (תשובה: מתוך כ- 300 ישובים – 9 מעורבים!)

איני מקבל "הם לא יבואו". עוד טרם נסלל כביש חוצה-שומרון חדש, היו באריאל כ- 16 אלף ישראלים. אפשר היה ליצור עוד 'אריאלים ' כאלו, ישובים עם שם חסר- משמעות למיקומו(כמו רוב הישובים העירוניים שלהם שמות חסרי קשר למקומם, כמו בית-אריה וגבעת-זאב, או עם משמעות שטחית כ- קרני-שומרון ומעלה-אדומים), כמעט 20 ק"מ מהקו-הירוק – ממש בעומק השטח. דולב זה פחות מ- 20 ק"מ מקו ונוה-צוף ועינב עוד פחות (כ- 10 ק"מ כל אחד).

לו השכילה מועצת-יש"ע הייתה דואגת ליצור לא רק "עוד הרבה אלון-מורה" אלא גם עוד הרבה "אריאל". גוש-דן הצפופה צריכה להשפך לישובי לוויין פרבריים – ראה ראש-העין מזרח, שוהם, מודיעין ושאר ישובי ה -'כוכבים ' , הגדלת ראשל"צ, אשדוד אשקלון ועוד. כבר מזמן היו יכולים להבנות ישובים פרבריים חילוניים בשומרון, דבר שהיה לא רק מחזק את אחיזתנו בשטח אלא גם את התחברותם לארץ ובעקבותיה לתורה.

Blame Me, Hurt Me

Ariel Sharon recently called on the people being evicted from the Gaza Strip to hurt him and not the soldiers. On first glance that seems very heroic. The fearless leader taking the blame off the poor foot-soldiers. However, a closer look reveals otherwise.

Ariel Sharon doesn’t really expect to be blamed for evicting Gaza. He doesn’t really expect anybody to hurt him, either. And yet, Sharon is practically inviting violence, such that would weaken his opposition and after which he could say: "Look, they're violent! I'm law abiding – see, my plans are being upheld by the Supreme Court!"

But let’s suppose for a moment that Ariel Sharon really meant what he said. He wants to “take the blame” for what’s happening. What does that mean? Should we be proud of our leaders for doing so?

This reminds me of an article I once read about the Jordanian regime. The Jordanian king of the time used to walk in disguise among his people, to see what they were really thinking. The reporter portrayed this story in a very positive light. Here we have a king who cares!

However, this is a simple issue of democracy vs. tyranny. In a tyranny you have to disguise yourself in order to know what people are really thinking. In a democracy, you'll simply know because they'll be sure to express their opinions.

Back to Israel. In a true democracy an elected politician would never say "blame me" for state policy. Sharon should be saying "blame me" for his own personal blunders, not for something which was supposedly decided upon by the people. State policy is determined by consensus, not by one despot. In our case "taking the blame" is not a sign of virtue. Sharon is simply showing his true despotic nature.

'Hurting' the politician is a component of an oligarchy, in which the down-trodden subjects feel that they have little other alternative by which to influence policy. It is in regimes other than democracy that assassinations are a viable, acceptable reality.

When he said that, most people instinctively understood that as "hurt me" physically or emotionally - not politically. That too is a serious symptom of the wretched weakness of our society. It mirrors his haughty confidence that no one can "touch him". He's ensured his place in history by a deal with the media - the national writers of history. If he'll decide to run again he'd probably do well. If he'd decides to step down, the oligarchy's ruling class will probably forgive his sins, for successfully doing their dirty work. Just as he's already been absolved of his part in the "illegal outposts".

Political Liability

A democratic culture is founded on norms of political liability. The more state-positions can be controlled by citizen's ballot - the more democratic society will be. Criticism by the citizens is an integral part of the social and political system.

For example, in the US, a president may get a "vote of no-confidence" for a policy by losing re-election, or by the public installing a "hostile congress" during his term. The Israeli culture, and by extension, its political system, opposes that. Israeli leaders are not held accountable for their policies or for the consequence of their actions. The helpless general public feels that there's nothing one can do to change a policy or to hold a politician accountable. If the system would allow that, it would be more dynamic and efficient.

Instead, the greatest virtue of most of our politicians is that they're either high-ranking military officers or rabbis. In other words, they’re second to God. And that's the way they're treated by popular society. A "secular" would say: who am I to question the "general”? He surely knows what he's talking about. A "religious" might say the same about "his" politicians - they're rabbis / they're following rabbis, who am I to dare criticize them?

Every powerful position must be controlled by a more powerful system of citizen criticism. Anyone holding a position of power must know that it's a thankless job and that he's not "doing anyone a favor" by holding it. His every word and action must be scrutinized. If they affect the fate of the people, they must also affect his. No-one can be exempt from such scrutiny: the attorney-general, the judiciary, mo'etzet Yesha, rabbis and of course politicians. Everyone must fulfill the function the public designates, and live up to the highest standard to the people's satisfaction.

Leadership – what do we expect?

They cannot say: "no one could have possibly done better", or "there is no other way". These are unacceptable excuses. A public that accepts them is only punishing themselves. It is for this reason that we have such incompetent "leaders". Politicians, by nature, will never "live up" to a standard higher than that which their constituents demand of them. When we look around at our "sad excuses" of potential alternative leaders, when the public hesitates to reject an incompetent or despotic politician because "what's the alternative?" - Then we are only getting what we deserve.

If soldiers, and the general public, can be intimidated to immoral, violent conduct, we mustn't be surprised at the rampant spread of crime in society. Immorality degenerates society evenly, all round, wherever it can infect. A democracy will, inevitably, degrade to the lowest level of despotism that its citizens will accept. A people willing to play doormat to its enemies shouldn't be surprised when the opportunity is seized by its friends, or by elements from within.

A democratic system appeals to its capable and motivated young citizens. In a democratic culture, citizens are aware, they get involved; they feel they can make a difference. Democratic stability yearns for such citizens, driven by high moral integrity, unwilling to accept lower moral standards from their politicians than from themselves.

אהרון ברק על עקירה

"...נקודת המוצא העקרונית הינה, כי הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו.

ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים.

מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני.

זכויות אדם אלה מקורן בחלקן במשפט הפנימי של המדינות השונות, ובחלקן מעוגנות הן בנורמות של המשפט הבינלאומי..."


הדברים נאמרו על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בפסק דין שניתן בעתירה שהגישו מחבלים כנגד גירושם מיהודה ושומרון לחבל עזה במהלך שנת 2002.

(בג"צ 7015/02 - כיפאח מחמד אחמד עג'ורי נגד מפקד כוחות צה"ל)

"מפחיד מאוד לשמוע מאנשים ש"הגיע לו למות

מפחיד מאוד לשמוע מאנשים ש"הגיע לו למות". הבעיה היסודית בלינץ' אינה לקיחת החוק לידיים. זו אינו הגבלה מוסרית מוחלטת ויש מקרים בהם אדם צריך לקחת את החוק. להיות השוטר וכדו' בשטח.

הבעיה המוסרית היסודית היא "משפט ההמון". כשאדם מחליט ש"מגיע לו למות" והוא גם מוציא לפועל החלטה זו. אפילו בארה"ב, שם בא לידי ביטוי "מוסר התרבות", היחיד אינו אלא אחד מתוך חבר המושבעים. החבר מפוקח ע"י שופט, ושניהם יחד אינם המוציאים לפועל.

במקרה של לינץ' היחיד מושפע מה"נחשול", מהאווירה הסוחפת. אין כאן אפילו מחשבה שקולה מאחורי הגזר-דין וההוצאה להורג נובעת מיצרים פראיים, ברבריים. אפילו אם היטלר עצמו היה באוטובוס אסור היה לנהוג כך.

הלינץ' עצמו הוא גרוע. ההשלמה איתו בציבוריות הישראלית גרועה עוד יותר. יש בזה ביטוי בחוסר אמון במערכת המשפט והתכחשות לעקרונות הדמוקרטיה.

אני יכול לתאר לעצמי מציאות דומה לגבי כל אדם בארץ. אמירת "הגיע לו למות" והצדקת הצורה בה גזר הדין התבצע הם ראשית המדרון החלקלק לדעה-קדומה. יהיו תמיד אנשים שלא יהססו לבצע גזר-דין דומה על ערבים, חרדים, מתנחלים... מתן תוויות לאנשים עוזרת למהלך של ניכור > שנאה > אלימות.

במקום לפגוש אדם אתה פוגש דימוי שקיבלת מהתקשורת. דעה קדומה המונית, רדודה. מרתין לותר קינג אמר "יש לי חלום שיבוא יום ובני יישפט לפי מעשיו ולא לפי צבע עורו". לכן מאוד נוח לציבור / תקשורת / פוליטיקאים וכו' לומר על זאדה שהוא מתנחל , דתי , מכפר תפוח. כשהתברר שלא בדיוק... שהוא לא גדל בהתנחלות, שהוא לא הושפע מחינוך דתי, שהוא בכלל חילוני מגוש דן - עדיין היה חשוב לומר שהושפע מההסתה... התרועע עם כ"ך-ניקים... התנגד להתנתקות. העיקר שיכנס למשבצות המקובלות, להרגיש ש"זהו - הוא אכן מתאים לפרופיל".

ראוי לציין שבעוד ה"פאתח" ה'מתון' לוקח אחריות לפיגועים האחרונים, לא כ"ך ולא אף קבוצה יהודית אחרת 'אימצה את הלוחם הזה' .

אני מצטער לאכזב את כולם. הבחור פשוט היה חסר איזון. הרבה אנשים רגישים היו עלולים להתערער מאירועי השנים האחרונות. אך חמור מזה, ניתן לו נשק. הבחור היה יותר נפקד מאשר חייל. נפקד מבקו"ם, ערק מטירונות ג'ובניקים. היו קריאות עזרה. ממנו, מהוריו, מפסיכולוג. היו מעצרי משטרה. כל אלו ועוד היו צריכים להדליק לא רק אור-אדום אלא לפיד בוער!

מפחיד לחשוב שזו המערכת המופקדת על ביטחוננו.

כהמשך לכל זה יש לומר בקול רם: אין "נקמות על הטבח בשפרעם". לא רק שיהודים במצבים דומים לא ארגנו נקמות, אלא שהפיגועים נגד ישראלים נעשו בזדון כחלק מלחימה של אירגון. המקרה הזה הוא של בחור מעורער ולא ביטוי של מגזר אוכלוסיה יהודית שלם שצריך להיענש. עלינו להוקיע את הרצחם של תושבי שפרעם לא פחות אך גם לא יותר מכל רצח אחר. זה פשוט מקרה מצער.

זה איוולת לנפח אותו מעבר לתיאור המעשה כמות שהוא. חבל להוסיף שמן למדורה, לפתוח שסע בין אזרחי המדינה. העושה כן, מחבר בין ערביי ישראל ובין הלאומניות הפלסטינית הנלחמת בנו, מפרק את החבילה האזרחית ומצדיק חוסר נאמנות של תושבי שפרעם למדינתם. בכפייה מצרף אותם לאויבי ישראל ומצית תבערה.

לא זו הדרך לשלום.

החשודים המיידיים

מאסתי בגישה הגזענית כ"כ כלפי ערבים.

הבעיה ברצח (נכון, המתועב...) בשפרעם לא היה הרוצח. אני כבר לא מודאג ממנו - הוא כבר מת ועכשיו רק משחקים משחק ילדותי (תפו"א חם/פינג-פונג) בגופתו. "אצלנו הוא לא יקבר". אילו זה היה מחבל ערבי לא היינו רואים מחזה כזה. אולי מריבה: כאן יניח צדיק זה את ראשו...

הבעיה גם אינה ב"קבוצות הקיצוניות" אליהם נמשך בתקופה האחרונה. כשאראה איש ימין-קיצוני מבוגר, בעל משפחה, רוצח ויוצא חי – אדון בזה. בינתיים המקרים המובהקים הם או צעירים כנראה מעורערים (חזרה בתשובה בגיל צעיר אינו מעיד על יציבות), או דווקא אנשים שלא השתייכו ל"כך" ודומיו, אלא לזרמים המרכזיים בציבור הדתי ביו"ש ובגולן (המחתרת היהודית בשנות ה-80'). כל דוגמא אחרת הוא עדיין היוצא-מן-הכלל המעיד על הכלל.

הבעיה היא בלינץ' שנעשה בעדן זאדה. נכון, הוא רצח. אבל התקשורת מזמן פסקה בדינו של יורם שקולניק שזה אינו מקובל להרוג רוצח כפות. ראה גם קו 300 ומקרים דומים בהם התקשורת כבר פסקה שלדעתה הריגה במקרה כזה אינה מעשה מוסרי. אנחנו דורשים מעצמנו רמת מוסריות גבוהה ואינני מצטער על כך, אך עלינו לדרוש את אותה רמה מכל האנשים בחברה הישראלית. אסור ל"עשות הנחות" במחיר של חיי-אדם. האם הערבים אינם חלק מהחברה בישראל, או שמא, בתת-הכרה הציבורית, הם אינם בדיוק בני-אדם?

הבעיה היא לא רק במבצעי הלינץ'. יש להעמידם למשפט שייענשו כדין, אך זהו רק קצה הקרחון. אתרגם שייקל להבנה: לינץ' אינו אלא ציבור גדול, משולהב, השואף לרצוח. כמהה "לראות דם". בשפרעם אלפי אנשים עזבו את עיסוקיהם כדי להשתתף ברצח. יש בעיר תחנת משטרה גדולה, אך כוחות גדולים של משטרה לא הגיעו. לעומת זאת, הגיעו מאות אזרחים שהתחנכו וגדלו במדינת ישראל מזה כשישים שנה. שאלו אותי מה אני הייתי עושה במקרה כזה. אלו הייתי שומע ש"מג'נון" יורה באוטובוס הייתי נועל את הבית ומתקשר למשטרה. מי שצריך לצאת לשטח הם רק אנשי רפואה או ביטחון. אזרחים שסבורים שיכולים למנוע שפיכות דמים צריכים לעשות כך, אך ברגע שנודע שריסנו את היורה, אין זה ראוי שאנשים אחרים יגיעו.

בחור צעיר ומבולבל, שהתחנך במסלול הממלכתי-חילוני, נולד וגדל בגוש-דן - רצח. אבל, אני כבר לא מודאג מהפגם המוסרי שלו. (למרות שאולי צריך לבדוק את החינוך בראשל"צ שמוציאה אנשים כמוהו ועמי פופר).

אני מודאג מאזרחי שפרעם, שבלי היסוס יוצאים למסע רצח ונקם. אני עוד יותר מודאג מהציבור הישראלי שעובר על זה לסדר-היום, שלא רואה בזה תופעה מדאיגה. הציבור הישראלי התנסה בפיגועים רבים. במקרה שהיה ניתן לתפוס את הרוצח חי – עשו זאת. בתי הכלא התמלאו ב"אסירים ביטחוניים" כמו אלו. גם שחרור רוצחים מסיבות פוליטיות מעיד על פגם מוסרי בחברה.

איפה היו תושבי ראשל"צ שויתרו לעמי פופר על הלינץ' המגיע לו? ואיך עצרו מלווי התלמידות מבית-שמש את זעמם מכלותו על אותו חייל ירדני ב"אי–השלום" בנהריים? אי אפשר "לעשות שלום" עם חיות טרף. עם בני-אדם אפשר לנסות. אסור להאשים את הערבים בהתנהגות פראית אם איננו מצפים לראות אצלם מוסר אנושי. פינוי יהודי חוף הנגב מתורץ בהנחת-יסוד ש"לא ייתכן שיישארו שם". "מיד יטבחו בהם כשצה"ל יעזוב". ההנחה היא שאחרי כמעט ארבעים שנות כיבוש אי-אפשר לצפות שלא ירצחו אותנו. אחרי כמעט 50 שנות כיבוש לא שמעתי על ליטאים שרוצחים רוסים...

האם כך אנו רואים את עצמנו בשפרעם? ככובשים זרים?

אסור לתרץ רצח. אסור להשלים עם אלימות.

בימים האחרונים שיחקו את המשחק הפוליטי-תקשורתי בצורה מעולה. הכפישו את "כך", את המתנחלים, את כפר-תפוח. מזכירים מכתב שזאדה כתב נגד "תכנית ההתנתקות". כולם מתנערים מקבורתו. אבל איפה החינוך שקיבל מהבית, וממערכת החינוך בראשל"צ? מה חלקו של צה"ל באסון?

אכן, נראה לי שצה"ל הוא האשם העיקרי. מפחיד לחשוב עוד כמה כמוהו מסתובבים עם נשק צה"לי וגורמי הביטחון השלומיאלים טרם העריכו את סכנתם לשלום הציבור.

הציבור מצא את ה"חשודים הקבועים", אבל איבד צלם אנוש.

Animal Rights

As the planned explusion of Jews from the Gaza Strip is nearing, animal rights activists are coming out to "save" the animals.

The Live and Let Live organization has come out with a heart-tearing campaign to save the animals.

The following was posted over email:

The coming days are going to be stressful and complicated regardless of whether the Disengagement Effort succeeds or fails.

As a member of various Animal Right and Welfare organizations I, am asking pet owners to make responsible plans for their pets in order to avoid undue stress and also to ensure their safety in the likelihood that their owners will be busy trying to protect their homes and other posessions.

If you do not remove your pets to a more secure location for the duration of this action, please be sure that all pets are wearing a collar and some label which has the owners name and a cell phone number. This is especially important for pets that are not "chipped"

Animal Welafare groups are anticipating that there will be many pets separated from their owners and are planning to offer assistance in locating and repatriating these animal victims in the aftermath. Should the Disengagement succeed these organizations are also trying to mobilize resources and manpower to deal with the strays and pets left behind

Each organization will be posting its own plans and appeals as the date comes closer

There are two basic problems with this "save the animals of Gaza" campaign:

1. These same people who seem to care so much for the animals, don't say a word when the owners of those animals are kicked out of their homes. They can be dragged out of their homes kicking and screaming, their entire lifetime accumulation of possesions can be trashed, but the major question is what will happen to their pets.

2. There is an underlying assumption that the people of the Gaza Strip will not care for their pets and will let them die in the wasteland that the Jewish army will leave behind.

תגובה לחוברת של רב אלי סדן

בחוברת "נאמנותנו לתורה ולצבא" מציג הרב אלי סדן שתי טענות.

טענה 1: דמוקרטיה היא השיטה שבזכותה קמה המדינה ובזכותה היא קיימת
המשוואה המובאת כאן היא: כיוון שיש מצווה להקים מדינה וכיוון שהמדינה הוקמה בשיטת משטר מסוימת, נובע מכאן שמדובר בשיטת משטר טובה ולכן מצווה לקיים את המשטר הנוכחי.

הבעיה עם המשוואה הזו היא שהמשטר כפי שהיה השתנה מתש"ח ועד היום. נחקקו חוקים חדשים, במיוחד חוקי יסוד, ונפסקו פסיקות בג"ץ ששינו את שיטת המשטר בצורה יסודית.

טענה 2: דמוקרטיה היא השיטה בה קבוצות שונות "מסתדרות"
דמוקרטיה אינה שיטת הממשל היחידה בה קבוצות שונות יכולות להסתדר. ישנם שיטות משטר פרלמנטריות רבות וכולן מהוות מנגנון המאפשר לדעות קוטביות להסתדר זו עם זו. בכל משטר פרלמנטרי בין אם הוא דמוקרטי ואם לאו, ישנו ייצוג בבית המחוקקים למגזרי האוכלוסייה השונים. כך הוא בבריטניה וארה"ב וכך הוא באיראן ובירדן. קיומו של ייצוג זה מרגיע מראש את ההתמרמרות של קבוצות המיעוט ביודעם שיש להם נציגים שיפעלו בשמם, והוא שמאפשר לקבוצות השונות להסתדר גם "ברחוב".

אם כן.. מהי דמוקרטיה?
בדמוקרטיה מרכיב הבחירות הוא משני ואפילו שולי יחסית. מרכיבים אחרים כגון זכויות התושב וחובותיו של השלטון אליו, הם שמעלים את החברה במדרג הדמוקרטיה. בחברה הדמוקרטית מרכיבים אלו מובנים בתרבות, בשיח הציבורי, ובציפיותיו הבסיסיות של כל תושב. כדי לעגן זכויות אלו בחוק הם נוסחו ומוסדו, לרוב בחוקה. בתרבות דמוקרטית בריאה הפרת זכויות אלו תגרום להתקוממות אינסטינקטיבית אם בצורת מרי, הפגנות, תביעות או הצגת "שאלות קשות" ע"י התקשורת בשם הציבור. למותר לציין שגם הבחירות מהוות כלי איום בידי הציבור והפרת זכויותיהם תהיה בהחלט עילה להשתמש בהן.

בייסוד הדברים, בדמוקרטיה לא רק שהציבור שולט ומבהיר לשלטון שהם בידיו, אלא ואף יותר חשוב, זכויות התושב הם קולר המגביל את השליט ואין להפר אותם אף בחקיקה, בהצבעת רוב בפרלמנט.

לאזרח יש חובה לעמו ולארצו, אם היא אכן דמוקרטיה, להצעיד אותם בכיוון הנכון ולעזור להם שלא לשגות. כך שבהחלט אפשר להיות שותף במדינה ולא לקבל את הכרעותיה - לא של נבחרי העם ולא של ביהמ"ש. צריך האדם להקפיד להשתמש בכוחו כאזרח רק כשהמשטר מפר זכויות יסוד מוסריות ולא כשנראה שהמשטר אינו פועל ע"פ דעתו הפוליטית.

ייחודה של ארה"ב בכך שפיתחה דמוקרטיה חזקה במשך השנים. מרכיבי ה"מוסר" השלטוניים נוסחו כבר מזמן וממשיכים להתפתח בחברה שיש לה מצפן דמוקרטי בריא. היו מקרים רבים שהממשל וביהמ"ש הנהיגו נורמות שלא היו מקובלות על המוסר הציבורי, למשל מניעת זכות בחירה מנשים ומאינדיאנים, ובדרכים שונות ואפילו קיצוניות – סרבנות, הפרת חוק, מרי אזרחי – אילץ הציבור את הממשל לקבל את דעתו. בהשוואה לרוב שיטות הבחירה לפרלמנטים בעולם אפשר אפילו לטעון ששיטת הבחירה האמריקנית היא לא הכי דמוקרטית. אבל עם כל זה חוסנה של התרבות והמערכת השלטונית האמריקנית היא רגישותה לזכויות תושביה והביקורתיות הפעילה אינה מפחיתה מהפטריוטיות של האמריקנים לארצם.

זכויות האדם הם מוחלטות, חלים על יהודי ונוכרי, ישראלי ופלסטיני. המדינה נועדה לאדם ולא ההפך. מכאן נובע ששאיפתו של ממשל דמוקרטי להתאמץ להראות את יחסו החיובי למיעוטים בגבולותיו. אין כאן איום של "קבוצה אחת נגד כל השאר". התפישה בתרבות הדמוקרטית היא שהיום אתה מרגיש מופלה לרעה – מחר זה עלול לקרות לי. לכן, לטובתו של כלל הציבור צריכים כולם, ולא רק חברי אותו קבוצה, להתעלות על ראייתם הפוליטית הצרה ולהתקומם על עוול מוסרי.

אין להשוות בין השתתפות במבצע הוצאת אנשים מבתיהם שהיא "פגיעה ברורה בזכויות יסוד" לשירות צבאי ביש"ע. בשירות ביש"ע חייל מקיים את חובתו הבסיסית של מדינה לתושביה והוא לספק ביטחון לתושבי המדינה. זה כלל לא שייך לעניין אם הוא סבור שמדינת ישראל צריכה לשלוט על יש"ע או לא. מאחר ובפועל מדינת ישראל שולטת שם, ומאחר ומשטרת הרש"פ טרם הוכיחה את עצמה כמונעת אלימות, הרי שהאחריות לביטחון מוטלת על צה"ל. לעומת זאת, לא רק שהשימוש בצה"ל לגירוש יהודי חוף הנגב מבתיהם מנוגד למנדט שיש לצה"ל מהציבור, הרי גם מדובר בהפרת זכות אדם בסיסית.

הסרבנות היא חוסנה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה זקוקה לפיקוח ובדיקה מתמדת של אזרחיה כאוויר לנשימה. אין קל מזה מלהניח לממשלה לפלוש ולהתדרדר לעריצות. רק עירנות האזרחים ונכונותם לעמוד איתן נגד ממשלתם עד כדי מסירות נפש היא רום חייה של הדמוקרטיה. סרבנות למען מרכיבי הדמוקרטיה אינה יכולה להיות מחריבה כי אם בוניה.

Is there a Reason?

The NY Times had an article about the eviction plan, interviewing settlers planned for eviction.

It's noteworthy that there was no coverage for the reasons of the expulsion. It looks like the media is playing along with the government in deftly severing the personal-emotional aspect from the "greater picture" - ie, the political agenda. If it would be an article about the poor Arab whose life is being affected by the "security wall", they would surely bring the government reasoning and question it.

The media would fulfill its inherent function in a democratic society to criticize the government for its trampling of the small person, looking out for the rights of the individual. In this article we're only seeing the sympathy with these settlers, them being the incidental victims of a much greater political initiative which is so just that it's too obvious to mention.

It is also noteworthy to note that though it might seem like they've given up hope, none of the people mentioned is going to move. They'll all be waiting for the soldiers to drag them out of their houses. After being threatened with losing all their possesions, and with not receiving any compensation, after being attacked almost daily by rockets, they do not want to leave their homes. They might not fight, they might not react with violence, but if the government wants them to get out, they will have to be dragged out.

תכנית מדינית - political plan

תכנית מדינית (כ"ד תמוז)

1. סיפוח יש"ע.
2. שיקום מחנות פליטים (בשיתוף פעולה עם האו"ם).
3. פירוק אונר"א וסילוקו מן הארץ. החלפת תפקידם(functions ) במוסדות המדינה.
4. "הקפאת בניה" למגורים במישור החוף. מקו מודיעין-אלקנה ועד לים, ומרחובות צפונה עד נתניה. וכן בצפון רצועת עזה.
5. הסדרת בניה בישובים הלא יהודיים.
6. גביית ארנונה בתקיפות גם בישובים אלו.
7. שרות לאומי חובה לכל מי שאינו משרת בצבא.
8. הריסת בתים בלתי חוקיים. וכן שנמצאים באוצרות טבע וארכיאולוגיה. וכן שאין ברור מי הבעלים או שאין משלמים עליהם ארנונה זמן רב.
9. רכבת ממודיעין למעלה בית חורון לצפון ירושלים ולמטרופולין הערבי, ומאשקלון לעזה.
10. הפסקת העלאת גויים – פלשמורה, רוסים וכדו'. זכאיי חוק השבות המגיעים בכוחות עצמם יזכו מיידית לתושבות – לא לאזרחות. אזרחות תתקבל רק לאחר וידוא יהדותו. צמצום עובדים זרים.
11. עידוד בעלות פרטית על קרקע. חובת היהודי לשפר את אדמתו – בעיקר נטיעת עצים. בסיוע קק"ל. תפקיד הקק"ל: רכישה מגויים, שיפור הקרקע ומכירתו ליהודים לבעלות פרטית. קק"ל ישמור שאחוז גבוה של יהודים יהיו בעלי קרקע ולא שהרבה קרקע שייך למעטים.
12. הכפפת הרש"פ למשרד רה"מ – עידוד פיתוח פנימי, תעשיה, העסקה פנימית של תושביו. פיקוח על סטטיסטיקה – ת"ז לכל אחד, רישום ופיקוח ישראלי על מפקד תושבים. עידוד השקעות הון. פירוק כל הנשק – עם הוצאת צה"ל מיש"ע לגבולות המדינה, ישראל בפועל מוציאה את נשקה, ע"כ בשלבים יש להוציא את כל שאר כלי הנשק – קודם מכל מי שאינו מורשה ובהדרגה דילול מכוחות שיטור ושאר תושבים.
13. סקרי טבע וארכיאולוגיה נרחבים. הכרזת כל אתרי הטבע והארכיאולוגיה כאתרים לשימור. בעקבותיו תכנית אב ארצית – כלכלית שתדגיש את פיתוח כל אזורי הארץ, חוץ ממשור – החוף המרכזי והדרומי. סימון אט"ע (אתרי טבע ועתיקות), ואח"כ יעוד כל השאר לבעלות פרטית. רשות הגנים תקבל אחריות על יערות קק"ל שפותחו ועוברות לבעלות פרטית, ותשכור אותם מהבעלים במחיר קבוע.
14. לא – יהודיים לא יהיו 'כלואים' בשטחי הרש"פ, אך לא יהיו זכאים לאזרחות ישראלית. ישראלי שאינו יהודי יהיה זכאי לבקש אזרחות פלסטינית. פלסטיני שגר מחוץ לשטחי הרש"פ יוכל להצביע בבחירות לרשויות – מקומיות במקום מגוריו אחרי וותק מגורים של חמש שנים. וכן להפך גם יהודים שגרים בשטחי הרש"פ.
15. עידוד פיזור – אכלוסיה ממישור החוף המרכזי מעזה.

זכויות ההגנה מהמדינה - Rights from the State

זכויות ההגנה מהמדינה

א. זכויות אדם
1. זכות לחיים (אי-פגיעת השלטון בחיי אדם או פציעתו)
2. זכות הקניין (אי-פגיעת השלטון בביתו של אדם, מטלטליו או כספו. הגבלת השלטון – "כרם נבות" ) לא לפגוע בקיים, ומתן אפשרות לאדם להטיב את מצבו (pursuit of happiness ).
3. חרות אישית (הימנעות מכליאה או מעצר ללא בסיס מוצדק)

ב. חובת השלטון לתושבי המדינה
1. שמירה על רמת חיים נוכחית ("עבד שירוץ לפניו"). שמירה על הטבות אליהם הורגל עד כה; שירותי בריאות וכו'.
2. אכיפת חוקים ("דינים" מ-7 מצוות בני נח): רמה ביטחונית נאותה, שיטור וכדו'. שמירה על חופש העיסוק. מלכות שמונעת בליעת איש את אחיו.

ג. מתן שירותים קהילתיים
1. שירותים קהילתיים לגרים תחת שלטון המדינה: בריאות, חינוך, תברואה וכדו'

ד. מעורבות התושב במערכת השלטונית
1. מתן אזרחות, בחירות יחסיות, שקיפות פוליטית, פילוג המערכת השלטונית (הפרדה חדה בין הרשות המחוקקת, המבצעת, השופטת, המבקרת, ארגוני עובדים וכו'. מתוך מגמה למנוע שחיתות.)

ה. זכויות אזרח